ריטב"א על עירובין מ״ג

מהדורה: אמשטרדם, תפ"ט

« ריטב"א על עירובין מ״ב ע״ב ריטב"א על עירובין מ״ד ע״א »

1 לְהַבְרִיחַ מַיִם עֲשׂוּיוֹת.

2 וְרַבָּה, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבִּי זֵירָא? בִּמְהַלֶּכֶת — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי בְּשֶׁעָמְדָה.

3 אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא דְּבִמְהַלֶּכֶת לָא פְּלִיגִי. מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ מִפְּלַנְדַּרְסִין וְהִפְלִיגָה סְפִינָתָם בַּיָּם. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָלְכוּ אֶת כּוּלָּהּ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא לֹא זָזוּ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, שֶׁרָצוּ לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן.

4 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בִּמְהַלֶּכֶת לָא פְּלִיגִי — הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״רָצוּ״, דִּילְמָא עָמְדָה.

5 אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ פְּלִיגִי, הַאי ״רָצוּ לְהַחֲמִיר״ — אִיסּוּרָא הוּא!

6 אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: סְפִינָה, דֻּומְיָא דְּדִיר וְסַהַר. מָה דִּיר וְסַהַר — דִּקְבִיעִי, אַף סְפִינָה נָמֵי דִּקְבִיעָא.

7 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: הִלְכְתָא כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּסְפִינָה, הִלְכְתָא מִכְּלָל דִּפְלִיגִי!

8 אִין, וְהָתַנְיָא חֲנַנְיָא בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כׇּל אוֹתוֹ הַיּוֹם יָשְׁבוּ וְדָנוּ בִּדְבַר הֲלָכָה, אֶמֶשׁ הִכְרִיעַ אֲחִי אַבָּא הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּסְפִינָה, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא בְּדִיר וְסַהַר.

9 בָּעֵי רַב חֲנַנְיָא: יֵשׁ תְּחוּמִין לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה, אוֹ אֵין תְּחוּמִין לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה?

10 עַמּוּד גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, לָא תִּיבְּעֵי לָךְ — דְּאַרְעָא סְמִיכְתָּא הִיא.

11 כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ, בְּעַמּוּד גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְאֵינוֹ רָחָב אַרְבָּעָה. אִי נָמֵי, דְּקָאָזֵיל בִּקְפִיצָה.

12 לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: בִּסְפִינָה, מַאי?

13 אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא, תָּא שְׁמַע: מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ מִפְּלַנְדַּרְסִין וְהִפְלִיגָה סְפִינָתָם בַּיָּם וְכוּ׳, אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא יֵשׁ תְּחוּמִין — מִשּׁוּם הָכִי רָצוּ. אֶלָּא, אִי אָמְרַתְּ אֵין תְּחוּמִין — אַמַּאי רָצוּ?!

14 כִּדְאָמַר רָבָא — בִּמְהַלֶּכֶת בִּרְקָק, הָכָא נָמֵי — בִּמְהַלֶּכֶת בִּרְקָק.

15 תָּא שְׁמַע: פַּעַם אַחַת לֹא נִכְנְסוּ לַנָּמָל עַד שֶׁחָשֵׁיכָה וְכוּ׳. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא יֵשׁ תְּחוּמִין — שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אֵין תְּחוּמִין — כִּי לֹא הָיִינוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, מַאי הָוֵי!

16 אָמַר רָבָא: בִּמְהַלֶּכֶת בִּרְקָק.

17 תָּא שְׁמַע: הָנֵי שָׁב שְׁמַעְתָּא דְּאִיתְאַמְרָן בְּצַפְרָא בְּשַׁבְּתָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא בְּסוּרָא, בַּהֲדֵי פַּנְיָא בְּשַׁבְּתָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא בְּפוּמְבְּדִיתָא.

18 מַאן אַמְרִינְהוּ? לָאו אֵלִיָּהוּ אַמְרִינְהוּ? אַלְמָא אֵין תְּחוּמִין לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה! לָא, דִּלְמָא יוֹסֵף שֵׁידָא אַמְרִינְהוּ.

19 תָּא שְׁמַע: הֲרֵינִי נָזִיר בַּיּוֹם שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא — מוּתָּר לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים,

20 וְאָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן כׇּל יְמוֹת הַחוֹל.

21 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא יֵשׁ תְּחוּמִין — הַיְינוּ דִּבְשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים מוּתָּר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אֵין תְּחוּמִין, בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים אַמַּאי מוּתָּר?

22 שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וְגוֹ׳״, וְהָא לָא אֲתָא אֵלִיָּהוּ מֵאֶתְמוֹל.

23 אִי הָכִי, בְּחוֹל כֹּל יוֹמָא וְיוֹמָא נָמֵי לִישְׁתְּרֵי, דְּהָא לָא אֲתָא אֵלִיָּהוּ מֵאֶתְמוֹל? אֶלָּא אָמְרִינַן: לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל אֲתָא. הָכָא נָמֵי לֵימָא: לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל אֲתָא?

24 כְּבָר מוּבְטָח לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא לֹא בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְלֹא בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים, מִפְּנֵי הַטּוֹרַח.

25 קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ מִדְּאֵלִיָּהוּ לָא אֲתָא, מָשִׁיחַ נָמֵי לָא אָתֵי, בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא לִישְׁתְּרֵי! אֵלִיָּהוּ לָא אָתֵי, מָשִׁיחַ אָתֵי. דְּכֵיוָן דְּאָתֵי מְשִׁיחָא — הַכֹּל עֲבָדִים הֵן לְיִשְׂרָאֵל.

26 בְּחַד בְּשַׁבָּא לִישְׁתְּרֵי? לִפְשׁוֹט מִינַּהּ דְּאֵין תְּחוּמִין, דְּאִי יֵשׁ תְּחוּמִין — בְּחַד בְּשַׁבָּא לִישְׁתְּרֵי, דְּלָא אֲתָא אֵלִיָּהוּ בְּשַׁבָּת?!

27 הַאי תַּנָּא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי יֵשׁ תְּחוּמִין אוֹ אֵין תְּחוּמִין, וּלְחוּמְרָא.

28 דְּקָאֵי אֵימַת דְּקָא נָדַר? אִילֵּימָא דְּקָאֵי בְּחוֹל — כֵּיוָן דְּחָל עֲלֵיהּ נְזִירוּת, הֵיכִי אָתְיָא שַׁבְּתָא וּמַפְקְעָא לֵיהּ?

29 אֶלָּא דְּקָאֵי בְּשַׁבְּתָא וְקָא נָדַר, וּבְיוֹם טוֹב וְקָא נָדַר, וְהָהוּא יוֹמָא דְּשָׁרֵי לֵיהּ, מִיכָּן וְאֵילָךְ — אֲסִיר לֵיהּ.

30 פַּעַם אַחַת לֹא נִכְנְסוּ לַנָּמָל וְכוּ׳.

31 תָּנָא: שְׁפוֹפֶרֶת הָיְתָה לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה מַבִּיט וְצוֹפֶה בָּהּ אַלְפַּיִם אַמָּה בַּיַּבָּשָׁה, וּכְנֶגְדָּהּ אַלְפַּיִם בַּיָּם.

32 הָרוֹצֶה לֵידַע כַּמָּה עוֹמְקוֹ שֶׁל גֵּיא, מֵבִיא שְׁפוֹפֶרֶת וּמַבִּיט בָּהּ, וְיֵדַע כַּמָּה עוֹמְקוֹ שֶׁל גַּיְא.

33 וְהָרוֹצֶה לֵידַע כַּמָּה גּוֹבְהוֹ שֶׁל דֶּקֶל — מוֹדֵד קוֹמָתוֹ וְצִלּוֹ, וְצֵל קוֹמָתוֹ וְיֵדַע כַּמָּה גּוֹבַהּ שֶׁל דֶּקֶל.

34 הָרוֹצֶה שֶׁלֹּא תִּשְׁרֶה חַיָּה רָעָה בְּצֵל קֶבֶר — נוֹעֵץ קָנֶה בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת בַּיּוֹם, וְיִרְאֶה לְהֵיכָן צִלּוֹ נוֹטֶה, מְשַׁפֵּיעַ וְעוֹלֶה מְשַׁפֵּיעַ וְיוֹרֵד.

35 נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב חֲנִילַאי מְשַׁכְתֵּיהּ שְׁמַעְתָּא, וּנְפַק חוּץ לַתְּחוּם. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן: נְחֶמְיָה תַּלְמִידְךָ שָׁרוּי בְּצַעַר.

36 אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לוֹ מְחִיצָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם, וְיִכָּנֵס.

37 יָתֵיב רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲחוֹרֵיהּ דְּרָבָא, וְיָתֵיב רָבָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: מַאי קָא מִבַּעְיָא לֵיהּ לְרַב חִסְדָּא?

38 אִילֵּימָא בִּדְמָלוּ גַּבְרֵי עָסְקִינַן, וְקָא מִבַּעְיָא לֵיהּ: הִלְכְתָא כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל,

פירוש ריטב"א על עירובין מ״ג

1 ורבה מ״ט לא אמר כר׳ זירא ופרקי׳ דבמהלכת כ״ע לא פליגי דאלמ׳ ליכא למימר טעמ׳ דר׳ זירא אלא במהלכת ופשוט הוא מאי בינייהו איכ׳ בינייהו שנפתחו דופני הספינ׳. פי׳ מבעוד יום דהשתא לא שבת באויר מחיצות לרבה ליכא לר׳ זירא איכא אי נמי בקופץ מספינה לספינה פי׳ ששבת בספינה אחת וקפץ אחרי כן לספינה אחרת ובא להלך בכלא כשהיא מהלכת דלרבה אינו יכול להלך בה ולר׳ זירא יכול להלך. ולישנא דקופץ משמע שקפץ מדעת. ושמעי׳ מינה דכל שנכנס בדיר וסהר ומקום שמוקף מחיצות אין הפרש בין שנכנס לדעת או שלא לדעת לענין שיהא כלא כד׳ אמות וכדפרשית במתני׳:

2 במהלכת דכ״ע לא פליגי. פי׳ דבמהלכת לדברי הכל מותר להלך בכלא מטעמא דר׳ זירא ובהא לא אפיליגו ר׳ יהושע ור׳ עקיבא וכשמהלך בה בעודה עומדת הוא דאפליגו ר״ג ור׳ יהושע ור׳ עקיבא ובעומדת הוא שאמרו הלכה כר״ג בספינה והתם לא שיך טעמא דר׳ זירא כלל אבל ר׳ זירא הוה סבר דכשעמד דכ״ע לא פליגי שאינו יכול להלך את כלא דמחיצות להבריח עשויות ולא חשיבי כלום ובמהלכת הוא דפליגי אשתכח השתא לפום הא דהדרי׳ ממאי דהוה אמרי׳ דאיכ׳ בין רבי ור׳ זירא שנפחתו מחיצות אי נמי בקופץ מספינה לספינה דה״ד אי במהלכת אפי׳ רבה מודה שיכול להלך בה: ואי בשעומדת אפי׳ ר׳ זירא קאמר שאינ׳ יכולה להלך בה אלא בד׳ אמות: אא״ב במהלכת לא פליגי היינו דקתני רצו כלומר דמיירי בספינה מתהלכת ואע״ג דמדינ׳ שריא חששו דלמ׳ עמד׳ פורת׳ בשעת שמהלכין בה: אלא א״א דבמהלכת פליגי אבל בשעמדה דברי הכל אין מהלכין בה וכדסבר ר׳ זירא מאי רצו: איסורא הוא לר׳ עקיבא ור׳ יהושע ומיהו ליכא מהא תיובתא לר׳ זירא דיכול לומר דלעולם במהלכת פליגי והא דקתני ר״ע משו׳ דאינהו ספוקי מספק׳ להו עיקר דינ׳ ושורת הדין דספיקא דרבנן לקולא: וכ״ש שר״ג מתיר בודאי אלא שרצו להחמיר על עצמן נחוש לספקא והיינו דלא אסיקנא בתיובתא עליה ומיהו דיקא מתני׳ כוותיה דסתמא דלישנא משמע שרצו להחמיר אפילו על עצמן על מה שהיה בריא להם להתירא ואידך נמי דאמר רב אשי דיק׳ נמי דקתני דומיא דדיר וסהר לאו הכרחה הוא דאיכא למימר הא כדאי׳ והא כדאי׳:

3 א״ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי הלכה כר״ג בספינה הלכה מכלל דפליגי: שאלה הוא שהיה שואל רב אחא מרב אשי היכי קאמ׳ הלכה כר״ג בספינ׳ דמשמע דפליגי בה דהא לפום פשטא דמתני׳ לא אפליגו בספינה כלל וא״ל אין דהא תני׳ חנניה וכו׳:

4 ולענין פסק הלכה: פסק ר״ח הלכה כשמואל כדברי המכריע הזה שהכריע כרב בספינה ואינו מחוור שאין למדין הלכה מפי משנה: ואי משום דקי״ל הלכה כדברי המכריע ה״מ במתני׳ אבל בברייתא לא כדאיתא בפרק כירה: ועוד שהמכריע הזה הוא ר׳ יהושע כדפרש״י ז״ל ואין הכרעת בעל דין הכרע׳ הלכך הדרי׳ לכללין דרב ושמואל הלכ׳ כרב באיסורי הילכך קי״ל כדפסק רב הלכ׳ כר״ג בדיר וסהר וספינה ולקמן במעשה דנחמיה אמר תלמודא בהדיא והא אמר רב הלכה כר״ג בדיר וסהר דאלמא פשיט להו שכן הלכה והכין נמי אמרי׳ לקמן גבי בתרי דאתו למצרכת׳ דכלא כד׳ אמות דמיא וכן פסק רב אלפס ז״ל:

5 בעי רב חנניא יש תחומין למעלה מי׳ פי׳ ונפק׳ מינה שאם לא קנה שביתה בבין השמשות אלא למעלה מעשרה דאי אמרת אין למעלה מעשרה שיכול לילך בקפיצה או בספינה כמו שירצה וכשיעמד בשום מקום לקנות שביתה יש לו אלפים לכל רוח וה״ה שאפי׳ קונה שביתה בין השמשות לאחר כן למטה מעשרה פי׳ אם בא לצאת מתחומו כשהוא בתוכו וללכת בקפיצה כמו שירצה הרשות בידו: ומיהו כל שחזר ונח למטה מעשרה לא יזוז ממקומו ממקום שביתתו אלפים אמה כשיעור תחומו והכין מוכח לקמן גבי הא דתניא גשמים שירדו ביום טוב הרי הם כרגלי הממלא דאקשינן ואמאי לקנו שביתה באוקינוס פי׳ שהרי קודם שבאו בעבים קנו שביתה באוקינוס דאפילו למ״ד שאין תחומין למעלה מעשרה מים ע״ג מים זו הנחתן והמים העליונים דינם כאלו הם גוף אחד עם אותם שהם בקרקע הים ולא אמרו בשמעתין לקמן שהים חשוב למעלה מעשרה אלא לגבי ספינה וזה ברור ולהכי פרכי׳ התם דכיון דקנה שביתה באוקיינוס למטה מי׳ אע״פ שעלו אחריו כן בעבים ויצאו מתחומין דלמעלה מעשרה מ״מ כשחזרו ונחו בארץ והרי הם חוץ למקומן לא יזיזם מד׳ אמות. וקושיין התם סתמא נקטי׳ לה ואפי׳ למאן דסבר אין תחומין דאי לא הוה לן לפרושי ולמימר שמעת מינה אין תחומין וכדאמרינן גבי לקנו שביתה בעבים אנא ודאי כדאמרן:

6 כי תבעי לך עמוד גבוה עשרה ואינו רחב ד׳. פי׳ והוא עומד מקצתו תוך התחום ומקצתו חוץ לתחום דאי אמרת אין תחומין יכול להלך בכלו וללכת כן מעמוד לעמוד כמו שירצה ואע״פ ששבת בתחלה למטה מעשרה וכדפרישנא. ואי נמי בקפיצה דספינה וכדמוכחא שמעתין. אא״ב יש תחומין שפיר: פי׳ דכיון דבעמדה איכא איסורא משום תחומין החמירו על עצמן במהלכ׳ דחששו שמא תעבר אלא א״א אין תחומין ולמעלה מעשרה הרי לא קנו שביתה בספינה כלל בין שעמד׳ בין שהלכה ולמה אין מהלכין את כלא. ופסקי׳ הב״ע במהלכת ברקק פי׳ רקק נקרא מקום שהוא בשפת הנהר שאינו גבוה עשרה וכדאמרי׳ התם בפרק הזורק וכמה רקק מים פחות מעשרה ואע״ג דאמרי׳ בפ׳ הזורק גמירי שאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה. התם ה״ק שאין ספינה מהלכת מן הסתם הלוך כדרכה בפחות מעשרה אבל ספינתו של ר״ג לפום האי אוקמתא דרבא גוששת היתה שאין דרכו של נמל להיות בו רקק כן פיר׳ רבינו הגדול ז״ל. והראב״ד ז״ל פי׳ רקק של מים שהם כטיט הנרוק דחשיבי כארעא סמיכתא ואין צריך. כי לא היו בתוך התחום מאי הוי פי׳ דכיון שלא קנו שביתה במים כלל שהוא למעלה מעשרה כל שהגיעו ליבשה שם קונים שביתה וכשמגיעים לתחו׳ העיר דינם כבני העיר ומכאן ראיה למה שכתבתי למעלה:

7 ת״ש הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו. פי׳ לא סוף דבר שבא בו ממש דהא אמרי׳ לקמן דאי קאי בימות החול כי קאמר הכי הוי נזיר מכאן ואילך ואפי׳ בשבתו׳ וי״ט דכיון דחייל׳ תו לא פקעא ואם איתא היכי חייל׳ דהא אגלו מלתא שלא בא בן דוד. אלא ה״ק הריני נזיר ביום שבן דוד אפשר לבא בו ולה״ק מותר לשתות יין בשבתות וי״ט לפי שאין בן דוד אפשר לבא בהם כדמפרש ואזיל:

8 אמרינן לב״ד הגדול אתא. פי׳ ללשכת הגזית מקום ב״ד הגדול כי שם יגלה בתחלה מפני הטרח. פי׳ שיטריחנו להקביל פניו וימנעו מלהכין צרכיהם וא״ת ודילמא אתא אליהו בחמישי ואתא משיח בע״ש: הא לא קשיא הכא דאיהו לאקיבל עליה נזירות אם כבר בא משיח קודם נדרו הילכך אי קאי בע״ש הוי נזיר אבל אי קאי בשבת לא הוי נזיר דאיהו ביום שבן דוד בא בו מנדרו ואילך קאמר ועוד דכיון דאיהו ביום שבן דוד ראוי לבא בו קאמר הרי אינו ראוי לבא בשבת ממש אלא קודם שבת או לאחריו:

9 בחד בשבא לשתרי תפשוט מינה דאין תחומין דאי יש תחומין בחד בשבא לשתרי. פי׳ דהא כיון דיש תחומין לא אתי אליהו בשבת כי היכי דליתי משיחא בחד בשבא אבל כשאתה אומר אין תחומין אתי אליהו בשבתא ואתי משיחא בחד בשבא ולפי׳ אסור ומהדרי׳ האי תנא ספוקי מספק׳ ליה לחומרא פרש״י ז״ל מספק׳ ליה אי יש תחומין או אין תחומין לחומרא קאמר דאין תחומין הילכך מפשיט לא תפשוט מינה דתילף מינה התירא. נראה מדברי רש״י ז״ל דאפי׳ לגבי עירוב שבת אזלי׳ בהא לחומרא: ועוד דלמ״ד אין תחומין מתוקמי מתני׳ דלעיל ברקק ושנויא דחיקא היא דמסתמא אין חלוק בין רקק למים צלולין. ועוד דתניא לקמן חכם שבין תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקו ולא מפלגינן בין מים עמוקים עשרה לשאינן עמוקים עשרה דאלמא יש תחומין למעלה מעשרה וראיות כלם דחויות דההיא דרקק הא פרישנא שפיר. וההיא דחכם אינה כלום דהא פרישנא לעיל דלגבי מים עצמן לא חשיבי אלא למטה מעשרה: ותדע דאם איתא כדבריו היכי לא מייתי לה לההיא דשמעתין ונפשוט מינה דיש תחומין ומאי דאמרי׳ הכא ספוקי מספקא לן ולחומרא דינמא לגבי נזיר איתמרא דה״ל ספיקא דאורייתא אבל בתחומי שבת ספקא דרבנן היא ולקולא וכן הגיה עליו רבי׳ הגדול ז״ל ופסק הוא ז״ל דלקולא נקטי׳ לה דספיק׳ דרבנן הוא וכן כתב הר״ז ז״ל ועל כן התיר רבי׳ ז״ל ליכנס בספינ׳ של עובדי כוכבי׳ בשבת וכן לירד ממנה בהגיען ליבשה בשבת שהרי לא קנו שביתה בים למעלה מעשרה וכן פסקו בתוס׳: ומה שנהגו העם כשרוצים ליכנס בספינה בשבת שהולכים ומקדשים שם מע״ש כדי שיקנו שם שביתה למעל׳ מעשר׳ לא הי׳ צריך דכיון דאין תחומין למעלה מעשרה הרי בלא זה יכולים ליכנס שם בשבת אלא שהם רוצים לקנו׳ שביתה למעלה מעשר׳ כדי שאם יגיעו למחר בנמל שיהו רשאין ליכנס שם ויהיו כבני העיר ואלו היתה שביתתם בביתם לא היו זזין ממקומן מתוך הספינה שהרי חזרו למטה מעשרה והרחיקו מתחומן וכההיא דכתיבנא לעיל. כן כתבו בתוספות. ואף לפי שטה זו צריך היה כי אותן שקדשו בספינה שלא יחזרו אחרי כן ליבשה בשבת שא״כ כיון שלא קנו שביתה בספינה למעלה מעשרה הרי הם קונים שביתה ביבשה ומה הועיל להם מה שקדשו בספינה הא ודאי לא מעלה ולא מוריד ומיהו אכתי איכא למידק אשמעתין דהא אנן קולא בעי׳ למפשט מההוא דנזי׳ דאין תחומין למעלה מי׳ ללמוד משם קולא לגבי עירובי והתלמוד דחא דתנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא אתיא דלגבי תחומי ספקא לקולא לגמרי מה הועיל בעל הש״ס כשדחק הברייתא הזאת והוציאה מן הודאי אל הספק דהא לגבי נזיר בין בזה ובין בזה ולחומרא היא לומר אין תחומין. ולגבי תחומי שבת בין בזה ובין בזה לקולא היא זו הקשה מורנו הרשב״א שיחיה. וי״ל דמשום דאיכא ר׳ עקיבא וכמה תנאי דסבי׳ להו תחומין דאורייתא לפי׳ העמידה בספק דלמ״ד תחומין דאורייתא אזלי׳ בה לחומרא וחיישינן שמא יש תחומין למעלה מעשרה כנ״ל. אבל מורינו ב״ר נר׳ פי׳ דנפקא מינה להיכא דשבת ביבשה ורצה להפליג מיבשה בים ולצאת דרך אניה למעלה מעשרה אי נמי בקפיצה דאי אמרת דפשי׳ לן דאין תחומין שרי אבל השתא מספקא אסור לצאת מתחום ביתו דהא חזקה דתחום ביתו וכל שיש שם חזקה לא אזלינן בתחומין בספקן להקל וכדמוכח לעיל גבי ספק עירוב בשר וכו׳ הא כל שלא קנה שביתה ביבשה מותר הוא בספינה: דבכי הא ספק עירוב לקולא הילכך מי שבא בספינה בשבת ולא יצא משם לייבשה מבין השמשות ועד עכשיו הרי הוא מותר לצאת ליבשה ודינו כבני העיר אם הנמל תוך תחום העיר ואם לאו יש לו ביבשה אלפים אמה וכן אם בא ליכנס בספינה למחר והלך שם מבין השמשות ולא יצא משם רשאי להפליג למחר לכתחלה. אבל אם קנה שביתה ביבשה אינו יכול להפליג בספינה בשבת דכיון שיש לו חזקה דביתו ספק תחומין לחומרא. והמקדשים בספינה כבר אמרנו דינם שאם חזרו ויצאו ליבשה הרי הם קונין שביתה ביבשה דכל שלא קנה שביתה מע״ש מחמת שקנה למעלה מעשרה כשיגיע למטה מעשרה לשם היא קונה שביתה. כל זה פסק רבי׳ שיחיה אבל מורי המובהק ז״ל פסק כדברי רבי׳ ז״ל דספק תחומין לקולא לגמרי ואפי׳ השובת ביבשה מותר להפליג בספינה. ולענין הא דתניא בפ״ק דשבת שאין מפליגין בספינה פחות מג׳ ימים קודם השבת אין ללמוד משם איסור למה שנהגו להפליג בספינה וכדכתיב התם בס״ד ולענין לצאת חוץ לתחום שבת ע״י קרון אם הוא רחב אע״פ שהוא גבוה עשרה או יותר דארעא סמכתא היא וכדאמרינן לעיל גבי עמוד. ואע״ג דממילא אזיל או שהעובדי כוכבים ומזלות מוליכו אין בכך כלום דספינה נמי מנפשא אזלא ואפ״ה קא מתסר למ״ד יש תחומין למעלה מעשרה אלא כמי שהוא בתוך הים אפי׳ למ״ד יש תחימין כדמוכח לעיל הולך שם דה״ל כמי שהוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות או רוח רעה אלא דכשעמד לא יזוז ממקומו ליבשה ולר׳ עקיבא לא יהלך בספינה אלא בד׳ אמות והרשב״ם היה מתיר לילך בקרון בשבת כיון שהעובדי כוכבים ומזלות בעצמו מוליכו חוץ לתחום ואיהו לא מידי קא עביד ואינו נכון ועוד אסר ר״י ז״ל מטעם שהוא משתמש בבעלי חיים כדאמרינן התם היושב בקרון סופג את הארבעים וגם הרשב״ם חזר בו ואסור מטעם שמא ירד מן הקרון ואין לו אלא ד׳ אמות וישכח ויעבר את התחום ומיהו בספינה אין לאסור שמא ימצא יבשה כיון דלא שכיחא. ע״כ תורף דבריו ז״ל ולא הודו לו כלל.

10 מתני׳ פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה אמרו לו לר״ג מה אנו לירד אמר להם מותר שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה ולפום פסק׳ דלעיל דוקא במהלכת ברקק כדאמרי׳ הא לאו הכי לעולם מותרין לירד והקשו בירו׳ לאו ר״ג מתני׳ היא כלומר ואיהו ס״ל שאם נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כלה וסתם נמל מוקף הרים ודינו כדיר וסהר ופירקו שהיה נמל יותר מב״ס פי׳ וכיון שלא הוקף לדירה אינו נדון כד׳ אמות וכדכתיב לעיל בריש פירקן ומכאן אנו למדין דין זה ונראין דברים כי הירושלמי חדא מתרי תלת טעמי פריק וניחא ליה לאשמעי׳ האי דינא דיותר מב״ס דהא בלאו הכי נמי איכא לתרוצי כי ר״ג לפי שטתם השיבם לר עקיבא ור׳ יהושע דפליגי עליה בדיר וסהר כי הם ג״כ לפי שטתם שאלו ממנו ולא שעשה להם הוראה דהא ידעי דפליג עלייהו: אלא מפני שהיה יודע היכן הגיעו בבין השמשות שאלו ממנו מהו לירד כלו׳ אם תוך התחום. ועוד דאפי׳ לר״ג אלו לא הגיעו תוך התחום בבין השמשות כיון שהספינה מהלכת ברקק אי נמי שיש תחומין למעלה מעשרה הרי קנו שביתה שם. ויש להם למדוד משם אלפים אמה ואם כלתה מדתם עצמו אין להם לזוז מאותו מקום שכלתה המדה כדאיתא לעיל ואפי׳ לר״ג כדפרש״י ז״ל וכשהיו בין השמשות בתוך התחום הרי הם כבני העיר וכשהגיעו לנמל יורדין ונכנסין בכל העיר. וכן פירש״י ז״ל מה אנו לירד ולהכניס בעיר ואפי׳ לר׳ מאיר דאמר לקמן מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר ולא היתה כוונתו לכן לא יכנס הכא מודה שיכולין להכנס אם היו בתחום העיר בין השמשות דהכא כוונתם לכך היתה מתחלתם שאם היו תוך התחום שיהו כבני העיר וע״ז שאלו לר״ג מה אנו לירד. ומשום דאפשר לתרוצי הכין לא הקשו בש״ס דילן כמו שהקשו בירושלמי: ועוד כתב הראב״ד ז״ל שאפי׳ לא היה נמל יותר מב״ס אם הוא נפרץ לים ביותר מעשר הרי הוא נפרץ במלואו למקום האסור לו וכיון שאין מטלטלין בו אלא בד׳ אמות אף הוא אינו מהלך בו אלא בד׳ אמות: ולפי זה מה שלא תירץ כן בירושלמי קושטא דמילתא נקט שהיה נמלך יותר מב״ס אי נמי חד מתרי תלת טעמי נקט רבינו ז״ל:

11 נחמיה בריה דרב הונא בר חנילאי. משכתי שמעתא ונפק חוץ לתחום א״ל רב חסדא לרב נחמיה נחמיה תלמידך שרוי בצער א״ל עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס. פי׳ דכל שיצא חוץ לתחום והוא במקום המוקף מחיצות הרי כל ההקף חשיב כד׳ אמות ויכול להלך בכל ההקף אליבא דר״ג דאמר במתני׳ הוציאוהו לתוך העיר או שנתנוהו בדיר וסהר מהלך את כלה: ואין חלוק בזה בין שהכניסוהו למקום המוקף מחיצו׳ מקודם לכן או שהקיפוהו מחיצות אחר שיצא כיון שכבר היה חוץ לתחום וכמו שכתבנו שם: ולא עוד אלא שאם ההקף הזה מגיע עד תחומו הראשון אמרי׳ כיון דעל על והרי הוא כמות שהיה וכדאמר תלמודא לעיל במי שהוצרך לנקביו והיינו דאמר רב נחמן הכא עשה לו מחיצה מכאן ומכאן של בני אדם ויכנס לתחומו ויהא כמו שהיה שאם אינו חוזר לעירו כמות שהיה עדיין צערו קיים ומה לי שיבא עד תחומו אם לא יזוז משם אלא ודאי כדאמרן דכיון שהותר במחיצה ההיא כר״ג והובלעה אותה מחיצ׳ בתחומו הראשון ואפי׳ לרבנן דפליגי עליה דר׳ אליעזר ולית להו הבלעת תחומין בהא מודה כדמוכח שמעתין וטעמא נפרש לקמן בס״ד:

12 יתיב רב נחמן בר יצחק אחורי דרבא ויתיב רבא קמיה דרב נחמן. פי׳ ורב נחמן סתמא היינו רב נחמן בר יעקב כדמוכח במסכת גיטין וכדכתיבנא התם. ויתיב רב נחמן בר יצחק וקאמר ליה לרבא מאי קא מבעיא ליה לרב חסדא כלומר מה היה ספיקו אלימא במלו גברא עסקי׳ פי׳ דהיה חוץ לתחום בני אדם מרובים שערבו שם והיה בהם די לעשות מחיצות עד תוך תחומו של נחמיה וקא מבעיא ליה אם הלכה כר״ג דשרי להלך בכל ההקף כדאיתא במתני׳ או אין הלכה כר״ג דאם תמצא לומר הלכה כר״ג היה יכול ליכנס עד תחומו וכיון דעל על:

« ריטב"א על עירובין מ״ב ע״ב ריטב"א על עירובין מ״ד ע״א »